מקודם אמרתי כמה שעולם המשחק בנאלי. עכשיו הגיע הזמן לומר כמה שהמוזיקה של טיילס בנאלית.. אני לא חושב שנמקו היו יכולים למצוא מלחין יותר גרוע ממוטוי סאקרובה. המוזיקה שלו אמנם לא משעממת, ולא תסבלו בזמן שהיא תתנגן לה ברקע, אבל היא גם לא מעניינת במיוחד, ואחרי שתסיימו את המשחק, סביר להניח שלא תמצאו את עצמכם מפזמים אותה ברחוב. המוזיקה נעה בין קטעים שהם ספק רוק ספק J-pop (הקטעים היחידים שבהם כן תסבלו, והרבה), לבין שימוש מעצבן מאוד בפעמונים ופסנתר. לא רק זאת, גם המוזיקה ממוחזרת. רוב המבוכים משתמשים באותו הקטע שוב ושוב, ואם הקטע היה משעמם פעם ראשונה, גם בפעם העשירית יהיה משעמם. השיר הראשי של הבחור הרע במשחק נשמע יותר מדי פעמים במהלך המשחק בקטעים שונים שלו עם שינויים קלים ביותר. אפילו שזה קטע נחמד, מהר מאוד זה נהיה מעצבן ומעיק.
מעבר למוזיקה, האיכות של האפקטים הקוליים נמוכה מאוד, ורובם יזכירו לכם מספר די גדול של משחקי דרימקאסט. אמנם טיילס יצא ב- 2003, אבל זה עדיין לא תירוץ לאפקטים גרועים.

ספר טוב נמדד על פי שני קריטריונים- עלילה ודמויות, שבאים ביחד, ופרזנטציה, שעומדת לבדה. טיילס מנסה להביא לשחקן את שניהם - גם עלילה ברמה של ספר, וגם פרזנטציה ברמה של משחק. ההצלחה היא חלקית, ואף על פי שקיימים כמה רעיונות מעניינים בעלילה של טיילס, היו משחקים שעשו את זה הרבה יותר טוב (מישהו אמר זנוגירס?), וספרים שעשו את זה עוד לפניהם.

על רגל אחת- טיילס מספר על קולט, נערה צעירה בת 16 (ומטומטמת למדי) שנבחרה עוד כשנולדה להיות ה"נבחרת", שתרפא את העולם ותביא שלום עולמי. לאחר מספר אירועים מצערים, מצטרף למסע שלה לויד, הדמות הראשית של המשחק, נער בן 17 אשר גורש מאיסיליה, הכפר שבו קולט וכל חבריו גרים. ביחד עם ג'יניס, גאון בן 12, קראטוס, שכיר חרב שקפץ משום מקום; ריין, המורה של לויד, קולט וג'יניס, יוצאים השניים לרפא את העולם. כמובן שאח"כ הם יפגשו איזה רשע מרושע שרוצה להשתלט על העולם/להרוג את כולם/לעשות משהו ביום שישי בערב ויצטרכו גם להציל את אותו העולם.

העלילה די סטנדרטית, והטוויסטים די ברורים. מלבד שינוי עלילתי מפתיע אחד בתחילת הדיסק השני, סיפור המשחק לא יהמם אתכם, אבל הוא יעביר את 50 השעות של המשחק בכיף. הדמויות, מצד שני, מאוד, אבל מאוד בנאליות. כל אחת מנסה למצוא דרך להתמודד עם דילמות מוסריות שצצות במהלך המסע. לפעמים המשחק עושה את זה בצורה טובה, ולפעמים הוא דוחף לשחקן את כל העניין של המוסריות עמוק מאוד לגרון.
כאן דווקא נאמקו החליטו להשקיע, והפרזנטציה של המשחק היא מרמה ראשונה. הדיאלוגים תורגמו היטב משפת האם של המשחק (יפנית), והמדובבים לא יכלו לעשות עבודה טובה יותר (חוץ מהמדובבת של קולט. גם דמות גרועה וגם דיבוב גרוע). יש במשחק בערך ארבע סצנות CG ו- 2 סצנות אנימה מדהימות, אבל אל תצפו למשהו ברמה של סדרת פיינל פאנטסי.
למרות שיש יותר טובות מהן, העלילה והפרזנטציה, יוצרות ביחד חבילה שככל הנראה תצליח לגרום לכם להנאה, אפילו אם זה לא יחדש לכם שום דבר.

ומה עם אורך החיים שלו? לטענת הקופסא, אתם יכולים להעביר 80 שעות בטיילס אוף סימפוניה, אבל זה לא בדיוק נכון. בנאמקו אומרים 80 שעות, ואני אומר שיקח לכם כ- 50 שעות לסיים את המשחק, ביחד עם כל הסייד-קווסטס. אומנם במשחק קיימים שני סיומים שונים, אך אין סיבה הנראית לעין לסיים את כל המסע המתיש והארוך הזה פעם נוספת. בכלליות, סביר להניח שאחרי הפעם הראשונה בה תסיימו את טיילס, אתם לא תחזרו אליו לריצה נוספת, אבל אחרי הכול – קשה להגיד ש- 40 שעות זה לא מספיק בשביל משחק.

קשה לי להגיד לכם לרוץ לחנויות הווירטואליות ולהזמין את טיילס. למרות שבהחלט שיחקתי בו מספיק זמן בשביל משחק שעולה 330 שקל, ובהחלט נהניתי, (וכך גם יהנה כל מי שמחפש משחק תפקידים ברמה הבסיסית), אני עדיין מתקשה להמליץ עליו. זאת במיוחד מכיוון שמעבר לפינה אורבים לנו משחקים כמו Metroid Prime 2 והמשחק הבא של מונולית' (החבר'ה מאחורי משחקי תפקידים קלאסיים כמו כרונו כרוס וזנוגירס), Baten Kaitos. לטיילס יש בעיות גדולות מדי כדי שהוא יהיה משחק התפקידים לו חיכיתם, אבל כרגע, טיילס הוא האפשרות הכי טובה שתוכלו לקבל בתור משחק התפקידים לקיוב שראוי להיות על המדף שלכם. עם כל הבעיות שלו, הוא בהחלט יעביר לכם את הזמן עד מטרויד ו- Baten Kaitos.
בתנאי שיש לכם כסף לכולם, כמובן.

צדדים טובים:	צדדים רעים:
קרבות מהירים ומהנים. דיבוב מוצלח ודיאלוגים כתובים היטב.	סיפור נחמד אך בנאלי לחלוטין. עולם משעמם, רמת קושי נמוכה מאוד, מבוכים קצרים וסייד-קווסטס משעממים.
ובמשפט אחד: אם חפשתם משחק תפקידים טוב לגיימקיוב, לכו על טיילס