הרשו לי להתחיל ביקורת זו בתיקון שגיאה נפוצה: הפנתר הורוד היא סדרת סרטים שאינה קשורה בשום אופן לשום חתול גדול, לא משנה באיזה צבע. הפנתר הורוד היא סדרת סרטים שעוסקת ביהלום ענק, בשם הפנתר הורוד, ובגנב ובבלש, שעוסקים במרדף עקבי אחד אחרי השני ושניהם סביב היהלום.
בתחילת הסרט, הבמאי שם קטע אנימציה קצר בכיכובו של הפנתר הורוד המפורסם יותר, שהראה בדרך סאטירית את מיצוי הסרט- הבלש שרודף אחרי הפנתר הורוד, אך לעולם לא ימצא אותו, עקב יכולות ההתחבאות המדהימים שלו.

לאחר כמה סרטי המשך, התגלתה העובדה שלדמות האנימציונית הייתה יותר אהדה מלסרט האמיתי וכך, במיטב המסורת הקפיטליסטית, התפתח לו מוצר חדש- הפנתר הורוד. אנו רואים היום את החידוש האחרון בסדרה, לאחר מספר סדרות טלוויזיה, בובות ומחברות שזכו לעטר על גביהן את פינקי, הלא הוא הפנתר הורוד, הגיע גם משחק, לפלייסטיישן ולמחשב.

המשחק הזה גרם לי לפיצול קשה מאוד- מעולם לא נהניתי כל כך ממשחק, תוך כדי הידיעה שאסור להמליץ עליו לאף אדם אחר. המשחק, שסובל מכל הצרות הרגילות של משחק שיוצא גם לקונסולה וגם למחשב, הוא משחק מאוד מהנה, אך רק לשני קהלי יעד מאוד ספציפיים- ילדים קטנים מאוד וחובבי הסדרה. לכל שאר העולם, מראש הייתי ממליץ פשוט ללכת ולקנות את המשחק החדש של טאז.

למשחק, באופן צפוי להחריד יש עלילה עלובה. המשחק מתחיל כאשר פינקי עומד מול בית דודו ז"ל ובידו פתק. הפתק, שמודיע לו שדודו הפך למצב צבירה ז"ל ונותן לפינקי רגע של עצב כאשר הוא נזכר בהרפתקאות הרבות שעבר דודו, כגון חציית האוקיינוסים, מלחמה בדינוזאורים ולבסוף ארוחת ערב אחרונה עם דינוזאורים (שהוא, כמובן, השתתף בה בניגוד לרצונו). לאחר שפינקי טורח להזיל דמעה על דודו שחלף מן העולם, הוא מעביר הילוך וקופץ משמחה כאשר הוא מתבשר שהוא ירש את הטירה של הדוד היקר. מיד עם כניסתו לטירה, הוא מתבשר על ידי פתק שהשאיר לו הדוד, שבטירה טמון אוצר יקר וכדי למצוא את האוצר, עליו לעבור דרך כל הדלתות בבית, כאשר כל דלת מייצגת הרפתקה שהדוד עבר בזמנו.

אם זה נשמע לכם מוכר, יש לזה סיבה טובה. הקונספט של- בניין מרכזי עם הרבה דלתות שכל דלת היא שלב שונה הוא קונספט עתיק, והיו לו גם ביצועים טובים יותר. אבל למה להתווכח עם נוסחה מנצחת? אז יש לנו מחשק ליניארי לחלוטין, שבו אתה מסתובב בין שלבים, שכל אחד מהם לקוח מסרט זול אחד, בחיפוש אחר סוף השלב, שייתן לך את המפתח לשלב הבא.

דווקא בעיצוב השלבים המעצבים עשו עבודה נפלאה. אמנם הרעיונות של השלבים לא מקוריים, אך הביצוע טוב, כאשר בכל שלב שונה לחלוטין במראה מקודמו, וכל השלבים מעוצבים בשילוב מאוד יפה בין האווירה הילדותית הכללית לעיצוב הספציפי שלהם. בין עם זה המומיות המגוחכות שמסתובבות במצרים, הפועלים שמנסים לתקל אותך על פסי הרכבת או גנגסטרים שמתחבאים בפחי אשפה ויורים לך בגב, האויבים מלאי חיים וצבעוניות, למרות שהם לא מהווים אתגר גדול במיוחד ורק משמשים כעיקוב קל. אך כמו שתבינו בהמשך, עיקוב הוא הדבר האחרון שאתם צריכים. חבל רק שכאשר זה הגיע לאנימציות של המשחק, המתכנתים עשו עבודה פחות טובה והדמויות נעות במן קפצוץ דבילי ומרגיז.