כמבקרים של משחקי מחשב, אחת מהתופעות הכי מרתקות שאפשר לראות מחוץ למשחקי המחשב עצמם היא הנטייה של יוצרי המשחקים לזרוק הבטחות רבות ומגוונות במפל ענק של הייפ גורף, שבסופו של דבר מתבררות לרוב כאמיתיות בחלקן, במקרה הטוב. המשחק Harbinegr לא יוצא דופן מבחינה זו. בזמן פיתוחו שוחררו חגביו לא מעט הצהרות שהסתכמו בכך שהוא יחדש לחלוטין את ז'אנר משחקי התפקידים שמתמקדים באלימות חסרת פשרות, או Hack & Slash בלעז. את ההתלהבות שהצהרות האלה יצרו אפשר לראות בבקרוב שכתבתי עליו לפני מספר חודשים. אך לאחר משחק מהיר, אני יכול להגיד שההצהרות האלה נכונות פחות או יותר כמו הטענה של ג'ורג' בוש שהוא יתפוס את אוסאמה בין לאדן וסדאם חוסיין.

אך לפני שנתחיל בקטילת המשחק וההבטחות שנזרקו לאוויר, הרי לכם קצת רקע על המשחק. המשחק מתרחש על חללית הענק Harbinger, שגודלה כגודל פלאנטה, שנשלטת על ידי בוס עליון ומרושע בשם The Overlord. הבוס משתמש בצבאו הפרטי, חיילי ה- Vantir, כדי לשדוד כל כוכב שלידו הם עוברים, תוך כדי כריית כל משאביו הטבעיים ושיעבוד אוכלוסייתו לעבדות. עכשיו, כולנו מכירים משחקי מחשב ואנחנו יודעים- כזו אימפריית רשע לעולם לא תשורד. בטח יבוא איזהשהוא גיבור ויתקן את המצב.

כמה מפתיע, השחקן הוא אותו גיבור. לאחר שהשחקן בחר בין שלושה גזעים- בני האדם שמוגבלים פיזית אך מסוגלים להניח מוקשים ומלכודות, הרובוטים הגדולים הידועים כגלדיאטורים שמשתמשים ברובטים קטנים יותר כדי לחסוך להם את העבודה השחורה, ואחרונה חביבה, הבת האחרונה לגזע ה- Culibine, שמשתמשת בגלי אנרגיה כדי לתקוף את אויביה.
מאגר גיבורים מוגבל משהו (בדיאבלו היו חמישה גיבורים אפילו בלי ההרבחה, בדאנג'ן סיג' ארבעה אבות טיפוס אפשריים) ולא מאוד מקורי, אבל יחסית לשאר המשחק, דווקא הגיבורים עוצבו טוב.

שימו לב לעובדה שבזמן שהעלילה לא מקורית או מרתקת במיוחד, היא גם לא נוראה או משעממת יתר על המידה. היא רק קצת מאוד ג'נרית. השאלה היא עד כמה הביצוע שלה במשחק מוצלח, במיוחד לאור ההבטחות של היוצרים, חברת Silverback Entertainment, שהעלילה תהיה לא ליניארית ושהשחקנים יוכלו ליצור מערכות יחסים עם הדמויות במשחק מעבר לקבלת קווסטים וסחר בחפצים.
שימו לב למילת הקסם- "הבטחות". זוכרים מה אמרנו עליהן בתחילת הביקורת? זו הדוגמה הראשונה לדרך שבה Silverback Entertainment זרקה את ההבטחות שלה מהדלת ולא התייחסה אליהן בזמן יצירת המשחק עצמו.
המשחק לא ליניארי רק אם מתייחסים למשימות הצדייות כחלק אינטרגלי מהמשחק. התקדמות העלילה ברובה חד כיוונית ובעלת זרם קבוע, כאשר רק במספר מקומות ברחבי המשחק תהיה לשחקן השפעה זו או אחרת על מהלך האירועים, אך לעולם לא על מהלך העלילה.
בנוסף לכך, הדמויות הצדדיות חלוטין קפואות וכל היחס ביניהן לבין דמות השחקן מתבטא במספר משפטים שהשחקן יכול לבחור, כאשר כמעט תמיד אין לבחירה בין משפט אחד לשני הפשעה כלשהיא. הדמויות באמת לא משמשות כיותר מתדריך משימה ומקום לקניית חפצים- אופי אין להן בגרוש, ואין מה לדבר על להעליב אותן. אני מניח שכדי לאזן את חוסר האופי של הדמויות הצדדיות Silverback Entertainment דאגה לשטח את האופי של הדמות הראשית. האיזכורים היחידים לכך שהשחקן שולט בדמות אנושית היא העובדה שפה ושם צצים לה מהראש בלוני מחשבה קומיקסיים שמוסיפים קצת. סך הכל, אם אנחנו נשווה את זה למוביל האחר של משחקי ה- Hack& Slash, דיאבלו, זה יותר אופי משהדמויות שם מפגינות. אבל זה עדיין רק פרט קטן ושולי.