אני אוהב להשוות משחקים לסרטים הודים. ובכן, עשיתי זאת משום שהיה להם כל כך הרבה מן המשותף שפשוט קשה להתעלם מכך. הרי עד כה כל משחק פעולה בגוף ראשון שיצא היה בעל אותה נוסחה שהציב Half Life לפניו, דבר שגרם לשחקן להתעלם מחוסר המקוריות שבו, ופשוט ניסה להחביא את כל ה- Half Life שטמון בתוכו בעזרת עלילה וגראפיקה. הרי זה מה שקבע איזה משחק נחשב ל"טוב" ואיזה ל"רע", לא?
כמו רוב מבקרי המשחקים בעולם, הייתי אמור לפתוח את הביקורת ב"אל תקראו את הכתבה! רוצו לקנות! זה המשחק הטוב ביותר שיצא עד כה!", אבל החלטתי שצריך לנסות להתייחס למשחק הזה בלי ה"הייפ" שסובב אותו... אתם לא תאמינו עד כמה שזה קשה.

גורדון פרימן תמיד נחשב בעיני כגיבור משחקי הפעולה הטוב ביותר בשנים האחרונות. הרי מה יכול להיות יותר גאוני מאשר מדען ממושקף שרץ עם חליפתו המקושטת,הורג חיילי מארינס, מציל מדענים ומנסה בכל כוחו לברוח ממתקן ה"Black Masa" בחיים? מי יכול היה לחשוב על דבר כה גאוני?!
אה, Valve.
ובכן, לא סתם Half Life נחשב למשחק הפעולה הטוב ביותר בכל הזמנים. בימים ההם, כשפנטיום 3 היה שיא הטכנולוגיה, הוא היה משחק הפעולה העלילתי הראשון ששילב אינטליגנציה מלאכותית עם עלילה מתוסרטת שדחפה את התעשייה קדימה. המשחק הוכתר ב- 50 מאגזינים ואתרים שונים כ"משחק השנה", "משחק הפעולה הטוב ביותר" "המשחק הטוב ביותר" ועוד ועוד...
כששמעתי על המשחק, השני שהיה אמור לצאת "בכל רגע" לחנויות, במוחי הופיעו 2 תמונות: האחת היא תמונה של עצמי מאושר עד הגג, והשניה...ובכן, לא נזכיר את השניה.
וכמובן, כפי שניתן להבין, התלבטתי מה אני אמור לחשוב על המשחק. האם להסחף עם ה"הייפ" שהוא יצר בכל העולם ולדרג משחקים על פי ההגדרה- "זה משחק חמוד, אבל בטוח לא כמו הלף לייף 2", או "לא לשים" על המשחק, לחכות שייצא, לשחק בו ולשים בארון.
בסוף בחרתי בדרך השניה, אבל הייתה לי בעיה די גדולה לשים את המשחק בארון אחרי שסיימתי אותו... שלוש פעמים.

Half-Life 2 נותן לנו דגש על כך שאכן מדובר במשחק המשך ל- Half Life, וזאת כמעט בכל דרך אפשרית- החל. מלוגו המשחק ברחבי המפות ועד לסיטואציות דומות מהמשחק הקודם, ואת אלה ניתן להבין כבר מתחילת המשחק, שמתחיל משיחה עם ג'י מן, שאוהב לבלבל את המוח כמו תמיד (אבל גם בדרך שולח אתכם למשימה חדשה, דבר ששווה בלבולי מוח אפילו של אישה במספרה) ועד לחייזרים האהובים עלינו כל כך. אגב, כל השיחה הזו עם ג'י מאן הופכת לחלום שרק לפני רגע התעוררתי ממנו בתוך רכבת. כמה שזה לא דומה לעוד 15 אקספוזיציות ממשחקים אחרים...
כאשר יצאתי מהרכבת, כבר אז קלטתי את האווירה שתשרור לאורך כל המשחק: אפלה ומציאותית. כוח ה- Combine שולט ביד רמה בעיר שאליה הגעתם, City 17 שמה. ברחובות תמצאו מסכים ענקיים, בהם הדיקטטור השולט (שלמעשה היה גם מנהלו של גורדון בבלאק מאסה) נותן לאנשים תעמולה נמרצת. עד מהרה, ההתחלה הדי סתומה של המשחק העלתה לי הרבה סימני שאלה בראש, שגם אחרי סיום המשחק לא קיבלתי עליהם תשובה ברורה, ועל כך תקראו בהמשך.
כאשר נפגוש את אלכס ואנס, ידידתנו המורדת, ונעשה מפגש איחוד עם בארני (גיבור נוסף מהמשחק המקורי ו- Blue Shift), שמתלוצץ על כל דבר אפשרי וגורם לתחושה ממש מעיקה בבטן, נעבור ניסוי מעבדה נוסף (מה הפלא), שיגרום לכך שהבוס הישן שלכם ידע שאתם נמצאים כעת בעיר- חיים ונושמים מתמיד. כמובן שלכל אורך המשחק הוא יגרום לכם ללא מעט צרות, אבל זה היה הרעיון של המשחק, לא?
אחרי שכוחות ה- Combine יחלו במרדף חסר מעצורים אחריכם, תוכלו להבין למה המשחק נחשב לאלוהים ליד כל השאר