היה משחק שנחשב בעיני רבים למעולה. לא בגלל שהוא העניק לז'אנר משחקי התפקידים גאווה גדולה, לא בגלל שהיו בו מאפיינים שמעולם לא היו קיימים בשום משחק אחר, ובטח שלא בגלל הסיפור הפשוט מאוד שממנו המשחק הורכב. המשחק נחשב למעולה כי השחקנים פשוט נהנו לשחק בו, והעבירו בעזרתו שעות רבות מול המחשב. אני מדבר על משחק התפקידים המהולל Dungeon Siege שהדיר שינה מעיניהם של גיימרים רבים.

לאחר שחברת מייקרוסופט הכריזה על חבילת ההרחבה, כל אותם שחקנים שרכשו את המשחק הראשון הוציאו אותו מהארונות והורידו את האבק וקורי העכביש (היי, אמרנו שהוא היה משחק מעולה, אבל כמה אפשר?), ופשוט חיכו לרגע שבו יאחזו את Legends Of Aranna בידיהם הרועדות. אבל מה לעשות, כגודל הציפיות, כך גודל האכזבות, וכמה חבל שאת המשפט הזה אנו שומעים/קוראים יותר מדי פעמים. ככל שזה קשור ל- Legends Of Aranna, האכזבות רבות, מאוד...
אני אישית לא אהבתי במיוחד את המשחק הראשון, אבל זה היה כנראה כי אני הייתי ונשארתי מעריץ גדול של היריב הנצחי (?) של Dungeon Siege, הלוא הוא Diablo. למרות הפאנבויזם שלי לסדרת Diablo המדהימה, תמיד הבנתי את האנשים שאמרו שהם מעדיפים גרפיקה תלת-מימדית, או אפשרויות אחרות וחדשות לגמרי של קרבות. אני חייב להגיד שכמה שאני לא אהבתי את המשחק הראשון בסדרה, חבילת ההרחבה פשוט גרמה לי לא לרצות לראות את המשחק הזה בטווח הראייה שלי בעתיד הקרוב והרחוק.

יתרון בולט שיש לחבילת ההרחבה, הוא שאתה אומנם חייב את המשחק המקורי בסדרה כדי לשחק בו, אך לא קיימת החובה לסיים אותו בכדי להתחיל את המסע ה"מופלא" של חבילת ההרחבה. המשחק מתחיל בעיירה קטנה וחביבה למראה, שיום אחד מותקפת ע"י שיירה המחוזקת בכוחות מפלצתיים, ואתה כמובן, כגיבור, חייב לצאת, למצוא את השיירה ולהציל את מי ומה שאפשר. עם כל הכבוד למחלקת המשחקים של מייקרוסופט (ויש כבוד. טוב, בעצם אין), הם היו יכולים לאלתר מפלצות טיפה יותר הגיוניות כשהתחלה למשחק. נכון שההגיון הפשוט אומר שבהתחלה צריך להלחם מול מפלצות חלשות ובהדרגתיות להתקדם לרמות קשות, אך עם זאת, זה לא אומר שעלינו לפגוש בתחילת דרכנו פרפרים ותולעים קטנות, שאם הייתה ניתנת לי האפשרות, הייתי מועך אותך בעזרת ה"נייק" שלי; במקום לנסות לחורר יצורים אלו בעזרת חצים מכושפים.

אחרי שתתקדמו קצת במשימה הראשונה, אתם תתחילו לגלות את מערכת הקרבות הנחמדה שיצרה מייקרוסופט. במשחק אתם לא תוכלו רק לצרף אליכם עוזרים וכל מיני לוחמים שתפגשו בשטח, אלא תוכלו גם לבחור את כולם כך שיילחמו ביחד בכל עת, ובעזרת לחיצה פשוטה כל כפתור מסוים, תוכלו לגרום ללוחמים שלכם לקבל שיקוי בו-זמנית. כמו כן, מערכת הקרבות היא שונה לגמרי מכל משחק תפקידים שאני ראיתי/שמעתי עליו. לכל לוחם יש מקום ל- 4 סוגים של כלי נשק/כשפים, ובמהלך הקרב אתם יכולים לשנות כל הזמן בין ההתקפות. אבל מה שבאמת מעניין במשחק, זה שלגיבור אין יכולות (skills) שהוא משפר. מה שקורה זה שבעצם אנו לא מחזקים את הדמות שלנו, אלא את הנשקים או את כשפים בהם הדמויות משתמשות, וכך המתקפות נעשות חזקות יותר ויותר. אם אינני טועה מערכת שדרוג הדמויות הזו מופיעה גם ב- Dark Chronicle 2 המצוין לקונסולת ה- PlayStation 2. בנוסף לכך, בכל ריבוע מהארבעה (שבו יהיה סוג של התקפה), יהיה לכם מד שמסמן מהי רמת ההתקפה אצל הגיבור. ברגע שהמד יגיע למכסה המלאה שלו, הגיבור יעלה דרגה בהתמחות בסוג הנשק הזה, כך שבעתיד ההתקפות שלו יהיו יותר חזקות. בהחלט מערכת קרב שונה ודי מהנה לעומת המון משחקים אחרים. פרט אחד וכמעט יחיד שהמשחק הזה הצטיין בו.

כמובן שהמשחק, כמו כל משחק תפקידים שמתיימר להיות נורמלי, טומן בחובו לא רק את המשימה הראשית של הגיבור, אלא גם משימות רקע כאלה או אחרות. אומנם המשימות הללו יכולות להיות מאוד מהנות, אך המשחק הותאם למראה הכללי של העיר, כך שתוכלו למצוא את עצמכם מחפשים אחר דוב שהחליט להיטפל לאחד מאנשי העיירה, או סתם מחפשים אחר דברים קטנים שנמצאם אי-שם בתוך היערות המושלגים. בקיצור, המון משימות סתמיות ומטופשות, שהרצון לבצע אותן שואף לאפס.

ועכשיו אנחנו נחזור רגע למהות המשחק- להיות משחק תפקידים.
DS המקורי לא היה משחק תפקידים מהולל לעניות דעתי, ולכן לא היה ניתן לצפות שגם השני יהיה כזה. במשחק אין אפילו מערכת בנית דמות נורמלית, שמבחינת כמעט כל שחקן תפקידים נחשב לפרט חשוב מאוד. אם אתם מחשיבים את האפשרות לתת לדמות שלכם תווי פנים מסוימים ולבחור את המין שלו כמערכת בניית דמות, אז אני מאחל לכם רק הנאה מהמשחק. בשבילי, חוסר האפשרות לתת לדמות תכונות מיוחדות, גזע מוגדר או כל אפשרות אחרת שקשורה לבניית דמות, בהחלט גורעת מהמשחק, והופכת אותו להרבה יותר משחק פעולה מאשר תפקידים.