לכל הגיימרים שלא טרחו להזיז את פרצופם ממסך המחשב ולהתעדכן קצת, גם השנה (כצפוי) לא התרחש שום שינוי מרחיק לכת בתעשיית הגיימרים בארצנו הקטנה. ה- Xbox, כמה מפתיע, לא עשה את דרכו לכאן, הד-ארצי עדיין שולטת ברוב תעשיית המשחקים הישראלית ומסרבת לייבא משחקים שלא מצאו חן בעיני המלך ואפילו אצלנו העיתונאים שום דבר לא התרחש ובדיוק אותם שלושה אתרים מסכנים ממשיכים לספק את רעבונכם.

אבל רגע לפני שאתם מתמסרים למסך למשך שנה נוספת של משחקי מחשב ווידאו יש לי כמה דברים להגיד דווקא על שנת 2003. מצב השוק בישראל נראה נורא ולמרות מה שחברות ההפצה הרעבות לממון רוצות שתחשבו. זה לא רק בגלל שרוב עם ישראל מעדיף לצרוב משחקים מאשר לקנות אותם. הסיבה העיקרית לכך היא שלחברות ההפצה ובראשם הד ארצי לא איכפת מהשוק, אלא דווקא יותר אכפת להם מהכסף שנכנס לתוך הכיס השמן שלהם.

אולי נראה לכם שהמצב לא כל כך נורא, כי אחרי הכל הד ארצי, אינפוגרמס ואחרות כן עשו דברים כדי לקדם את השוק בארץ אבל כל האופטימיות באה מראיה לטווח קצר. הבעיה היא שאף אחד לא מצליח לראות מעבר לשקל הבא (או במקרה שלנו מעבר ל- 200-350 שקל הבאים). את הבעיה ניתן לחלק בעצם לשני חלקים עיקריים: פרסום והשקעה בפיתוח.

מתי פעם אחרונה ראיתם פרסומת למשחק מחשב בעיתון? בטלוויזיה? בחו"ל יש פרסומות למשחקי מחשב בכל מדיה אפשרית, אבל בישראל אפילו במדיה המתמחית במשחקי מחשב (אתרים, לרוב) בקושי תמצאו פרסומות ראויות לשמן. לכן השוק הישראלי, שלפי דעתי ודעתם של עשרות מומחים אחרים הוא שוק בעל פוטנציאל אדיר, לא מצליח לממש את עצמו. הסיבה לחוסר הפרסום הזה נובע מתוך הנחה אחת של חברות הפרסום. החברות מניחות שקוני משחקי המחשב כבר יודעים מה הם רוצים, מתוך המידע שהוא מקבל מביקורות שהוא קורא. כמובן כאן מדובר על הגיימר היודע דבר, זה שעוסק במשחקים מספר שעות די גדול בשבוע. אחרי הכל, הוא למשחק שלו יגיע לבד, אז למה להתאמץ בשבילו? אבל כמה גיימרים מומחים כאלה באמת קיימים? אלפים? במקרה הכי אופטימי שאני יכול להעלות יש לא יותר מ- 20,000 גיימרים בארץ, והמספר הזה כולל בעצם כל אחד שיודע משהו על משחקי מחשב.