התעוררתי עם כאב חד בראשי והרגשה רעה בפה, כאילו משהו גדול ולח נכנס לפי. הגילוי שזו הלשון שלי לא עודד אותי במיוחד. מבט מהיר מסביבי גילה לי את סיכום המצב: אני שוכב על מיטה חסרת מזרון בחדר ריק. רק אני, המיטה, הנורה והדלת. ניסיתי לקום, אך מיד התמוטטתי חזרה למיטה. כאב הראש הימם אותי, וכל גופי דאב בסינכרוניזציה עם הראש. אבל לא זה היה הגורם שעצר אותי. כבר הייתי בהאנגאוברים חמורים מזה, אך לרוב בלי שהיד שלי הייתה קשורה באזיקים למיטה. מיהרתי לבצע אבחנה חוזרת ויותר יסודית של המצב. אני שוכב על מיטה בחדר ריק, כאשר היד שלי קשורה למיטה באזיקים. הרגשתי שפיסת המידע הנוספת הזו שינתה את המצב מקצה אל קצה.

הנחתי שהגעתי לשם כתוצאה מזריקת ההרדמה שקיבלתי לאחר שאיבדתי את ההכרה, כאשר 'אלוהים' פיתה אותי למארב של אויבי הלא ידועים (ראה טור קודם). אך עדיין לא הבנתי למה הייתי שם, מי הם אויבי, או מדוע הם בחרו לשמור אותי בחיים במקום סתם להרוג אותי במקום. אך לא היה לי זמן להגות בשאלות אלה זמן רב, מכיוון שבאותו הרגע נכנס לחדר אדם שלא ראיתי מימי. הוא היה בגובה שלי בערך, בעל חזות מערבית רגילה, אך מחוסר תווי פנים יחודיים. הוא לא היה בעל מראה שהייתי זוכר לאורך זמן. "שלום", הוא פנה אליי. "שלום גם לך", עניתי לו בחיוך מזויף, תחת ההנחה שמישהו שקשור למיטה צריך להיות נחמד לכל אחד, כי א) אולי יש להם מפתח ו-ב) אם הוא ירצה, הוא יוכל באותה קלות שבה הוא מדבר איתי לחנוק אותי ולפחלץ את גופתי. "היי, אני ג'ו ואני אהיה הסוהר שלך להערב. אם יש לך בקשות, אני אשמח אם תעלה אותן אלי, כך שאני אוכל לצחקק ברוע ולהתעלם מהן", הוא הוסיף בחיוך קטן, מרוצה מההומור של עצמו.

למען האמת, הייתה לי דרישה די דחופה, והרגשתי צורך להציג אותה בפני השובה שלי, כדי לקבל פידבאק על המציאותיות של קיומה. "אאאמממממ.... למען האמת, אני צריך ללכת לשירותים. אתה חושב שיש סיכוי שתעזור לי בזה?". הוא נראה המום מהדרישה המקורית, אך השתכנע שעליי ללכת לשירותים, ומהר, לאחר שנתתי תיאור מהיר אך מפורט של הרגשתי הנוכחית ומה יקרה אם לא אשוחרר בדקות הקרובות כדי לעשות את צרכיי. לאחר שהוא שיחרר את ידיי מהאזיקים, זה לא היה אתגר גדול לתפוס, להכות ולהמם את הסוהר לשעבר. קשרתי אותו למיטה, ודחסתי את הסדין לפיו, כך שהוא לא יוכל לצעוק ולקרוא לשאר השומרים. לאחר בדיקה מהירה על גופו מצאתי את זריקת הביטחון הגדולה של הערב: אקדח ושתי מחסניות. הרגשתי יותר טוב עם אקדח טעון ביד, עזרה למקרה שבו אני אפגש בשאר השומרים , בהנחה שיש שומרים אחרים.

באמת הייתי צריך לברר איפה אני, אז יצאתי מחוץ לחדר, אל תוך מסדרון אפרורי וקודר, בעל קירות ביטון ואורות תלויים מן התקרה אחת לכמה מטרים. מהר מאוד מצאתי דלת נוספת, ועליה השלט שחיפשתי: השירותים. לאחר שעשיתי את מה שעשיתי, יצאתי מן החדר, והרגשתי הרבה יותר טוב. יכולתי להמשיך בסיור בקומפלקס ללא חששות כבדים במיוחד.