“And e’er towering above them, Satan in his mighty form”
Paradise Lost


הגשם שטף את הרחובות. ישבתי לבד במשרדי, מדפיס את סוף התיק שעבדתי עליו בשבוע שעבר, כאשר האייסיקיו שלי צלצל. "בוא מיד למשרד שלי. באהבה, קומישינר פלדמן." ההודעה צייצה בעליצות ואני חייכתי בחוסר הומור על הניסיון לאירוניה. עליתי למשרד שלו, מצפה לתיק הבא שהוא יטיל עליי. הציפיות שלי לא היו גבוהות, במיוחד עקב חוסר שביעות הרצון שלו מהתוצאות שלי בחקירה הקודמת. "ניהו, יש לי ג'וב מיוחד בשבילך..." הוא חייך בנבזות והמשיך: "אתה בדיוק האיש לבדוק את התיק האחרון שעלה פה... התמכרות למשחקים. היו כמה מקרים די קשים בזמן האחרון של אנשים חסרי חיים. אתה תבדוק למה זה קורה להם." הוא גמר והרחיב במיוחד את החיוך שלו. הוא ידע שגם לי הייתה בעיית התמכרות 'קלה' ובהחלט שעשעה אותו העובדה שאני אגנה את המנהג.

האינסטינקט הראשון שלי היה מיד לצאת לאחד מאתרי ההתמכרות הכי גדולים שקיימים, 'דיאבלו 2'. מועדון לא מאוד אקסקלוסיבי- מאוד ברמה, אבל כמעט כל בן אדם יכול להיכנס עליו. הבעיה הייתה שכמעט כל בן אדם שנכנס אליו לא יצא כל כך מהר. בדרכי לשם נזכרתי בימים שאני ביליתי שם, אני וחברתי באותו זמן, הקוסמת "Mewlina". הוקסמתי מהפשטות שלה בהתחלה, ובהמשך דווקא המגוון של הכישרונות שלה משך אותי עוד יותר, כך שבילינו שם שעות ביחד. כמובן שזה היה כך עד אותו היום המר שבו גיליתי שהיא חילקה את הנקודות שהיא צברה בדרך לא מאוד חכמה. יותר מדי בקסמי קרח מוקדמים, פחות מדי בכל דבר אחר. כאשר ראיתי שהיא לא תוכל להסתדר בחיים ושאין דרך חזרה, נטשתי אותה ואת 'דיאבלו 2' בו זמנית, וחזרתי רק מדי פעם לביקורים קצרים, כל פעם עם דמות אחרת וכל פעם נמאס לי יותר ויותר מהר.
כבר כשהגעתי למקום נסערתי ממה שראיתי: עשרות אנשים, חלקם עוד מהתקופה שאני הייתי מבקר קבוע, קוטלים יצורים על ימין ועל שמאל. התגובות שקיבלתי כשפניתי לאנשים היו בסגנון "h3y d00d" או “g07 c001 4rm0r?”, אלה לא היו האנשים שעניינו אותי. ככל שנכנסתי יותר ויותר עמוק למבוך של המקום ראיתי את האנשים שחיפשתי. זעקות של “need more coffee! Got to keep killing!” אלה היו האנשים שחיפשתי, אלה שימשיכו לשחק גם אם יפלשו לארץ, אלה שהדבר היחיד שיפסיק אותם הוא מטאוריט שישמיד את כל המין האנושי (הם יפסיקו בגלל שהסרברים יפלו). כמה שיחות מהירות עם באי המקום הבהירו לי את העניין: היה יותר חשוב להם לעלות בדרגה מאשר להוריד את הזבל. הדמות שלהם הייתה יותר חשובה להם מאשר הכלב שלהם, או אפילו יותר מהנשים שלהם... אם הן עדיין מצליחות לסבול אותם.

יצאתי מהמקום במהירות, מלא בשאט נפש. כרגיל, המקום שאליו הלכתי לעודד את עצמי היה הפאב. האפלוליות של המקום התאימה לאפלוליות שברוחי, והחברה במקום הייתה גם יותר לטעמי: הרגשתי שהמכורים שפגשתי שם יותר מחוברים למציאות מהמכורים לדיאבלו, אפילו למרות האלכוהול. שם פגשתי את ידידתי משכבר הימים, ג'ני. התיישבתי לידה והזמנתי לעצמי כוס בירה מהחבית. הבירה הייתה יבשה וחסרת טעם וכך היא התאימה בול לחברה: ג'ני כרגיל הטביעה את זיכרונותיה המרירים באלכוהול. הייתי צריך להקשיב ליבבותיה, רק כדי לשמוע יבבות מסוימות, את הסיפור על ההתמכרות האחרונה שלה, לסימס.
פעם אחרונה שדיברנו, היא ניסתה לשכנע אותי להשיג לעצמי אחד, מה שלא היה מאוד סביר בהתחשב במוניטין של הסימס כסם הממכר ביותר שיש בתעשייה. רציתי לשמוע את הסיפור המלא מאחת המכורות הכבדות, אבל כל פעם שניסיתי לנווט אותה לכיוון הכללי של הנושא, היא דיברה דווקא על הסים שלה. זה היה אחד הדברים הכי פטאתיים שראיתי: היא הלבישה אישיות שלמה על משהו שלא היה יותר מחבורת סטטיסטיקות. לסים שלה, Honiara, מסתבר שהיה טעם מאוד מוגדר באוכל, היסטוריה מלאה בפרטים (שהייתה יותר משמחת מההיסטוריה של ג'ני עצמה, היסטוריה עצובה מאוד ומלאה בטעויות שהיא עשתה) ואפילו מחזר או שניים.
הצחיק אותי שלדמות של ג'ני היו חיים חברתיים יותר פעילים מלג'ני עצמה. זה היה מין פיצול אישיות- ג'ני עצמה הייתה הצד הלא מוצלח- בלי חברים, בלי כסף, בלי הצלחה ואילו Honiara הייתה מוצלחת, עשירה, אהובה ואולי אפילו יפה, לפי הסטנדרטים של המשחק. זה היה ברור שג'ני אפילו טיפה העריצה את הדמות שלה... הבנתי שפה אני לא אמצא שום חידוש.