“And in his mighty voice, thus he spake…”
Paradise Lost


התעוררתי מהשינה, זיעה קרה על גופי. קמתי במהירות מהמיטה, בלי לטרוח להתלבש שלפתי את הבראטה מאחורי הכרית, וניגשתי לחקור את מקור הרעש שהעיר אותי. זה היה הטלפון שצלצל. אפילו הטלפון כבר מצליח להקפיץ אותי...
מאז שעליתי על הקנוניה, חיי נהפכו לגיהינום צרוף, ואני הפכתי פרנואיד מוחלט. בכל אשר הלכתי, נרדפתי על ידי אויבים. המצב כבר הגיע לרמה שבה היו מקומות שאליהם לא העזתי להיכנס. ההרגשה שלי הייתה, שכל מי שמנסה לתפוס אותי, יכול לעשות זאת בלי כל בעיה. זו הרגשה שהתלוותה להרגשה הפחות טובה שכולם מנסים לתפוס אותי. אך לא הייתי מתייחס לעניין בכזו פאניקה, אם המצב היה כהרגלו. בדרך כלל אני אחד הכרישים היותר קשוחים בעיר, אך בשבוע האחרון, כל אחד מאויביי הצליח להביס אותי, ואני מתחיל להרגיש שהיתרון שלהם עליי לא נובע מעליונות מנטאלית או פיזית, אלא משורות קוד שהם מפעילים, אם או בלי הידיעה של הרשויות המפקחות. בקיצור: נרדפתי ע"י הזן הגרוע ביותר: הצ'יטרים.

אתם תוהים כיצד הגעתי למצב מעורער שכזה? את השבוע התחלתי בניסיון לאמת את ההשערות שלי למקור הפשע: ארגון, אשר באופן שיטתי הורס משחקי מחשב. ארגון אשר בכוונה תחילה הורס לאנשים הפשוטים, אשר רוצים להנות מן המשחק, את החוויה. התחלתי את השבוע ההוא בשיטוטים אקראיים במבחר מהמשחקים הנמכרים והמצליחים ביותר. היו שם כל כך הרבה דברים שהורסים את המשחקים, מתקלות במשחק ועד לסתם דברים שמורידים מהנאת המשחק, ואפשר היה לשפר אותם במעט השקעה. היו כל כך הרבה דברים כאלה, עם דמיון רב כל כך בין אחד לשני, שהייתי בטוח שיש מישהו שיושב ומושך בחוטים מאחורי הקלעים של תעשיית ייצור המשחקים. הבעיה היחידה הייתה, שאני לא הצלחתי למצוא שום רמז שיוביל אותי לתשובה לשאלה: מי הוא הארכי-נבל שאחראי לכל המקרים הללו.

לקראת סוף השבוע, דברים החלו להשתנות. לכל מקום שהלכתי, אנשים רדפו אותי וניסו למנוע ממני לחקור את המקום. חלקם תקפו אותי ברגע שהבחינו בי, וחלקם עקבו אחריי והפריעו לי בדיוק ברגע הכי לא נוח, כאשר דעתי הייתה מוסחת. בשני המקרים, התוקפים התנהגו יותר כמו סופר- גיבורים מאשר אנשים רגילים: הם רצו מהר יותר, קפצו רחוק יותר וירו בקצב מהיר ומדויק הרבה יותר מאנשים אחרים. ואלה רק האפקטים הנראים לעין, אני בטוח שהם רימו בעוד דרכים שלא שמתי לב אליהם.