“And on the sulphury ground, multitude of fallen angels…” Paradise Lost

היה זה ערב סגרירי, בזמן שישבתי במשרדי, מהרהר בפקודות הקומישינר (המפקח המשטרתי הקשוח של העיר). מוקדם יותר באותו הערב, הוא נתן לי נאום קטן לאחר שהוא הבהיר לי את המשימה: "אני רוצה שתפענח את כל מקרי הרצח האלה, ניהו, ואני רוצה שזה יקרה מהר." אמר לי קומישינר פלדמן. "ואל תבלבל לי במח על זה שהלך לך השותף. הוא נפל, אתה צריך להמשיך ללכת. אם יש לך בעיה, תפנה אל המשת"פ בעסק, 'אלוהים'". מהיר וחסר פשרות, הקומישינר שיחרר אותי חזרה למשרד, להתחיל להתארגן. ברגעים כאלה באמת התגעגעתי לשותף שלי לשעבר, Quazz. איתו החיים היו יותר יפים, אבל מאז שהוא נחטף, כל החוויות שלי נהיו שליליות.
מאיפה להתחיל? המשימה שלי לא קלה: לדווח על תופעה לא מאוד חדשה ברשת: רציחת שחקנים, או בלעז: player killers או בקיצור, PKers. כבר לפני שהתחלתי, רציתי לגמור את המטלה. זו הייתה עבודה מלוכלכת, במיוחד למישהו שאיבד שותף לא מזמן. למי שלא מכיר, זו היא התופעה שבה במצב שבו לכאורה שחקנים שמשחקים יחד צריכים לעזור אחד לשני, הם מעדיפים לדקור אחד את השני בגב. נושא מלוכלך, שידעתי שיערב אנשים מלוכלכים. וההרגשה הזו התאמתה כאשר פניתי אל המלשין של הקומישינר. הוא לא היה בחור סימפטי, והוא חשב שהוא טיפה יותר טוב מכל השאר- 'אלוהים'. לא רציתי להתעסק איתו, אבל הייתי צריך קצה חוט.
נפגשנו בפינת רחוב, הוא הסתתר במעיל גשם וכובע רחב שוליים. אם הוא רצה לא לבלוט בשטח, זו הייתה התחפושת הכי לא מותאמת למטלה. "פססט, אתה ניהו?" הוא פנה אליי בלחישה. הייתי מופתע מכוח האבחנה שלו, לו הוא לא היה פונה ככה לכל מי שעבר ברחוב. "יש לי משהו בשבילך… אם אתה רוצה מקום טוב להתחיל, לך לאולטימה אונליין".
אולטימה לא היה המקום הכי קלאסי בעיר. הוא גם לא היה המקום הכי קלאסי ברוב הביובים הארציים. היה יותר קל להיכנס לאולטימה מלקבל תואר באוניברסיטת לטביה, ולא קשה להבין למה. המקום שרץ בחרקים מכל הסוגים- פליטות אקראיות, דמויות נעלמות ואפילו לאג. לא היה קשה להבין למה 'אלוהים' שלח אותי לכאן: כאשר נכנסתי, מיד תפסו אותי שני בריונים והכירו לי מקרוב את החרבות שלהם. בעודי משוטט במקום כמו רוח שמחפשת מקדש להתחדש בו, הבנתי שזה המקום שבו נולדו רוצחי השחקנים. אמנם האנשים שניהלו את המקום ניסו לתת לו שם טוב, אבל למרות כל האמצעים, המקום עדיין שרץ בהאקרים וקראקרים שעשו כרצונם באנשי המקום התמימים יותר. בין מחזות האימה של המקום היו גילדות שלמות שמוקדשות לרצח אקראי וחסר סיבה של שחקנים אחרים, שודדי דרכים וירטואליים ועוד מגוון של חלאות. הייתה מדהימה אותי העובדה שיש יותר אנשים שמעוניינים להרוג אחד את השני מאשר לעזור אחד לשני, לו לא הייתי מכיר כל כך הרבה קוויקרים.
תפסתי את אחד מאנשי המקום כאשר הנפתי בפניו תעודת כתב אייגימז. האידיוט הסכים לחלוק בפניי את עולמו הפנימי תמורת שתי בירות. כמה חבל שרק התעניינתי בסיבות לרצח ולא בלקנות לו בירות. "אתה מבין, זו הרגשת שליטה… אתה המנהיג, אתה קובע מי חי ומי מת… אין מעליך אף אחד, וחוץ מזה, זה לא כאילו למישהו אכפת למות וירטואלית". לא רציתי לשבור לו את האשליה, אבל ראיתי שמאחוריו יש שלושה אנשים שרצו לבדוק עם באמת לא אכפת לו מזה.
עזבתי את המקום מאוכזב. לא יכול להיות שכל האקט של רציחות בין שחקנים הוא פשוט אלימות שצריכים לפרוק. אם זה באמת היה ככה, הרוצחים היו מסתפקים בקוויק ודומיו עמוסי הדם. רציתי לקבל תשובות, אבל באותו הרגע יותר רציתי בירה.

בפאב פגשתי חברת ילדות, ג'ני. בחורה נחמדה, אבל החיים חילקו לה יד גרועה של קלפים. כל מה שהחיים חילקו לה זה מלך ומלכה- שני קלפים טובים לבלאק ג'ק. חבל רק שלא סיפרו שמשחקים פוקר.
בפאב סיפרתי לה על המשימה שלי. "כן, אני יודעת איך זה. גם אני עשיתי את הדברים האלה… זה רק לגרום לאחרים סבל… אבל היום נגמלתי ואני על סרבר חסר אלימות בין שחקנים של אוורקווסט. אני לא מתגעגעת לזה, אבל אם זה חשוב לך, אני יכולה לקשר אותך עם אנשים מהעבר…" היא סיימה בטון לא מתלהב. אני ידעתי שאם אני אסבך אותה בזה שוב היא עלולה לא לצאת מזה, אז ויתרתי. ממילא כבר היה לי ניחוש לאן אני הולך מכאן. הודיתי לה, נתתי לברמן טיפ ויצאתי לרחוב.

בזמן שהלכתי הרהרתי במה שהיא אמרה: הייתי חייב להודות בזה, היא עלתה על משהו. האנשים האלה באמת חיפשו לגרום לאנשים סבל. במשחק בעולם לא מתמשך אין את ההנאה הסדיסטית שבלגרום לאנשים נזק: הרגת אותם, הם חוזרים מחדש, תוך חמש דקות אוספים את כל הנשקים והם כמו חדשים. במשחק בעולם מתמשך הדברים היו טיפה שונים. אם הרגו אותך, אתה איבדת את כל החפצים שהחזקת. אם הרגו אותך, אתה הפסדת את המשימה שהתחלת. אם הרגו אותך, הרבה עבודה קשה ירדה לטמיון. זה פשוט מתסכל, וזה מה שמשך את הרוצחים. מה שמוזר שדווקא המקום שהלכתי אליו לא התאים לתיאוריה הזו, אך הוא עדיין היה המקום שבו ראיתי את התופעה הזו במלוא עליבותה: