אני שחקן פעולה. משמע, פיצוצים, גראפיקה מרשימה, אפקטים מיוחדים ועלילה בינונית עד רדודה למדי יתקבלו בברכה במפתן דלתי.
לכן, אפשר לומר ששחקני הפעולה מחושלים למדי בפני משחקים, מכיוון שהם כבר חוו את הטוב ביותר, הם כבר ראו את הגראפיקה המרשימה ביותר הם שמעו פסי קול מרטיטים והשתמשו בממשקים הנוחים ביותר, נכון שהעלילות רדודות קצת, אבל מהר מאוד מפסיקים להתעניין בהן. מאותה סיבה בדיוק, שחקני האסטרטגיה מפסיקים להתעניין בגראפיקה והרג, ושחקני התפקידים מפסיקים להתעניין בכל חוץ מהעלילה. (זה בטח נשמע לכם כרגע כמו אוסף של גיבוב שטויות, אבל אל תתנו לזה להרתיע אתכם, המשיכו לקרוא ואולי תבינו את כוונתי).

כשחקן פעולה קנאי אני לא יכול לסבול שאנשים נהנים ואני לא, ולכן בתקופה יבשה קצת ממשחקי פעולה חיש הלכתי לחנות ורכשתי לי שני משחקים שאין שום סיכוי בעולם שאתאכזב מהם, משחקים שבטוח יניבו תמורה מלאה לכספי. שמח וצוהל עם המון ציפייה התקנתי את NeverWinter Nights ואת WarCraft3 על כונני הקשיח.
לפני שאכתוב כמה מרשמיי מ-NWN תנו לצטט את חנוך קלאוזנר מביקורתו:

" NeverWinter Nights הוא מהמשחקים שמהרגע הראשון שאתה שומע עליהם, אתה מתחיל לחכות ולחכות ולחכות וכשהם יוצאים סוף סוף, אתה הולך לחנות, קונה אותם, מכניס למחשב ומתחיל לפחד שהמשחק שאתה מחכה לו כמה שנים טובות, שהמשחק שדאגת לקרוא כל פיסת מידע עליו אוליי לא יענה לציפיות שלך."......

החשש הנ"ל אחז בי בעוצמה רק בגלל שאני שחקן פעולה, רק בגלל כל הנסיונות הכושלים לחבב משחקי תפקידים.
לאחר כחצי שעה של משחק הרגשתי את אותה תחושת ריקנות מעצבנת שחשים כל פעם לאחר ניסיון כושל לאהוב משחק. החלטתי ללכת ולדבר פנים אל פנים, מקלדת למקלדת עם האנשים שנהנים לשחק את המשחק. הרוב טענו כי העלילה של המשחק היא מה שעושה אותו כל כך טוב, אחרים טענו כי הורגים בו בלי הפסקה.

עכשיו ב-NWN העלילה היא דבר מצחיק בפני עצמו. את העלילה אתה מגלה משיחותיך עם אנשים ומה שקורה בפועל לא קשור כלל לעלילה. זה כמו המשחק הישן ההוא באחד המחשבים הישנים של אפל שהכל היה מתנהל בטקסט. היו מתארים לך את המקום בו אתה נמצא אומרים לך לאן אתה יכול ללכת, באיזו מפלצת אתה יכול לירות ובאיזו לא, ואיך המפלצת גוססת לאחר שירית בה.
אז מה שווה פה העלילה? כששאלתי את אחד מהמשכנעים איתו שוחחתי נאמר לי כי העלילה מסובכת ומעניינת, עשירה ועמוקה, עלילה שהיא כמו ספר טוב.

אתם יכולים לקרוא לי חסר טעם, אבל באמת?! עלילה כזאת?, בואו נניח שהיא באמת משהו מיוחד, כמה מהעלילות הגדולות ביותר המתוסבכות ביותר והמעניינות ביותר, אנשים המציאו כסיפורי לילה לפני השינה לילדיהם., ריצ'ארד אדמס בגבעת ווטרשיפ, ג'.ר.ר טולקין בההוביט, לואיס קרול באליסה בארץ הפלאות וקנת גרהם בהרוח בערבי הנחל.
אז אם העלילה היא באמת מה שחשובה במשחק, למה לא לקרוא ספר טוב, שעלילתו מסודרת, ובנויה בצורה יותר טובה, ולא לתת לאיזו מכונה להכתיב לנו את הדמיון של עצמנו?

אז כל מה שנותר לנסות לאהוב ב-NWN הוא ההרג הבלתי פוסק?
תאמרו לי משהו בבקשה, אם עלי לאהוב משחק בגלל ההרג הבלתי פוסק בו, אז למה לי לעשות זאת במבט עילי עם זווית מעצבנות כשכל מכה היא סרבול ובעיה ממשקית בפני עצמה? לא יותר פשוט לקנות משחק פעולה תלת מימדי באותו מחיר ואפילו פחות ועוד לראות את האיברים נופלים?
כשחקן פעולה, הייתי רוצה לשמוע את ה"סקוויקי וויגל סקוויק סקוויק" שהמטלית משמיעה כשמנקים את הדם מהמסך, לא הייתי רוצה לראות את זה מזוויות מעצבנות ועם תנוחות נפילה שגורמות לי לחשוב שהדמויות על המסך הן אוסף של שחקנים לא אמינים.

נאמר לי כי הכיף הגדול במשחקי תפקידים הוא התחושה הקסומה שחווים בעת המשחק.
כאן אני חייב להודות, באמת יש הרגשה של פנטזיה בעת משחק תפקידים, אבל זוהי האשליה של D&D וירטואלי, הניסיון הלא מוצלח להעביר משחק עט ונייר למסך. במשחקי D&D הדימיון של השחקן פועל, ואין גבול למה שאפשר לעשות. אז למה להעביר את זה למחשב ולכלוא את דמיונו של הגיימר לכמה טקסטורות? למה ליצור משחק שמתגאה במרב האפשרויות שלו שכמעט מגיעות לרמה של D&D אמיתי, במקום ללכת לשחק D&D?
ודרך אגב, אם מדברים על תחושת קסם, אחד המשחקים שהצליח להעביר את התחושה בשיא הדרה היה משחק הפעולה Undying בשלב בו חוזרים אל העבר.

אז מישהו מוכן להסביר למה לעזאזל המשחק הזה היה שווה את ה-230 שקל שהוא עולה?
איך משחק שמתהדר בשום דבר מצליח לגרוף ביקורות כל כך טובות ואלפי מדריכים???