"זלדה... איזה מין שם זה לנסיכה? תראי, לא נורא, יכלו למצוא לך שם גרוע יותר, וחוצמיזה זה השם שקיבלת והורים לא בוחרים. לפחות את מככבת באחת מסדרות משחקי הוידאו המצליחות ביותר בכל הזמנים. אה, לא בדיוק? רק משתמשים בשם שלך למטרות יחצ"נות? הכוכב האמיתי הוא איזה ילד בשם לינק? הבנתי..."
השם זלדה, דרך אגב, ניתן על ידי שיגארו מיאמוטו על שם אישתו של הסופר סקוט פיצגרלד. הוא אמר שהוא אהב את איך שהשם הזה מצלצל...
לסידרת המשחקים האלו לא היה יחצ"ן מי יודע מה, אבל גם לא היה צורך בו. סידרת האגדה על זלדה, ששורשיה עוד ב- 1986 עומדת בזכות עצמה. היא המציאה ז'אנר שלם, היא הייתה מהפכנית, יצירתית והכי חשוב: שמרה לכל אורך השנים על ניצוץ החדשנות. עם כל יציאת משחק חדש בסדרה, זועזע עולם משחקי הוידאו מחדש ורף המצויינות עלה בעוד רמה, ואני יכול להמשיך ולהרעיף לאוויר סופרלטיבים על המשחק הזה עד מחר. נמשיך אם כך.
כולם מסכימים שהנכס הכי חשוב של נינטנדו הוא שיגארו מיאמוטו. הוא המציא את דונקי קונג, הוא הציג לעולם את מאריו והוא גם האבא של סידרת זלדה. בשנת 1986 הציג מיאמוטו על קונסולת ה- 8 ביט של נינטנדו את המשחק הראשון בסדרה שקבע סטנדרטים חדשים במשחקי הרפתקאות, The Legend of Zelda. ראשית, המבט על המשחק היה מבט עילי בזווית 3/4 שנתן פרספקטיבה רחבה על מה שקורה במסך, שנית, השילוב של משחק הרפתקאות ופתירת מבוכים וחידות היה מוחץ והדבר הכי חשוב- המשחק היה לא לינארי. לעומת משחקים אחרים שמכריחים אותך להתקדם באותו המסלול, במשחק זה יכולת ברגע נתון לעשות כל העולה על רוחך: לבקר במבוכים שכבר ביקרת, לחפש כפרים חדשים, להילחם במפלצות ולאיסוף כסף או סתם לטייל ולגלות מקומות ודברים חדשים. המשחק היה מחולק למסכים כאשר כל מסך היה חלק מהעולם שאותו חוקרים באותו הרגע. המוסיקה המצויינת הציגה לראשונה את התמה הנפלאה של זלדה שזומזמה כעבור זמן לא רב ע"י שחקני נינטנדו רבים. המשחקיות הייתה טובה מאד, היה עולם שלם לחקור שכלל מרחבים עצומים, מבוכים, כפרים, אגמים, מפלצות ואוצרות. קו העלילה החזק היווה טריגר להמשיך לשחק אך לא מנע את החופש של חקירת העולם הנפלא שנפרס בפניך. המשחק היה רב מכר מיידי (6.5 מליון עותקים!) ונכנס עוד באותה השנה לפנתאון משחקי הוידאו המצליחים והמשפיעים ביותר אי פעם.
שנה אחר כך יצא המשחק השני בסדרה, זלדה 2: ההרפתקאה של לינק. הוא היווה המשך עלילתי ישיר למשחק הראשון אך כמשחק היה שונה ממנו מאד. זלדה 2 הציג בפעם הראשונה והאחרונה בסדרת זלדה קווסט במבט מהצד, בדומה למשחקי מאריו. החלקים היחידים במשחק שהיו במבט עילי היו המסעות בין המקומות השונים בעולם. בעניין טיבו של המשחק, הוא היה מאתגר ומעניין אך הייתה חסרה בו האוירה המיוחדת של משחק זלדה הראשון והוא הרגיש יותר כמו משחק פלטפורמה מין השורה.
לקחו למיאמוטו 4 שנים (וכמה משחקי מאריו) לצאת עם אגדה חדשה לסידרת זלדה. A Link to the Past או לינק אל העבר, רץ על הפלטפורמה רבת העוצמה (ביחס לטכנולוגיה באותו הזמן) של הסופר נינטנדו וחזר למבט העל ולשיטת המשחק של משחק זלדה הראשון. רבים רואים במשחק זה אבולוציה של המשחק המקורי מלפני 4 שנים עם שיפורים אדירים במוסיקה, בצלילים, בצבעים, באנימציה ובהחלקת הגרפיקה. המשחק היה גדול יותר ועם עלילה מורכבת יותר אך עם אותם המוטיבים מהמשחק הראשון, הרשע הנצחי של הסדרה נשאר כמו תמיד גאנון וחבל הארץ בו מתרחשת העלילה היה עדיין (ויהיה תמיד) היירול. אלמנט חדש למשחק זה היה קיומם של שני עולמות מקבילים, עולם האור ועולם האופל, שהיו נפרדים לחלוטין אך תלויים אחד בשני כאשר שינויים בעולם אחד משפיעים על האחר ברמת פרטים מדהימה בעומקה.
לינק אל העבר יצא בסוף 2002 לגיימבוי אדוונס בגירסה מיוחדת שנקראה ארבע חרבות. משחק זה הוא זהה לחלוטין לגירסאת הסופר נינטנדו רק שעיצוב דמות הגיבור שם לקוחה מזלדה לגיימקיוב ויש אפשרות למשחק של ארבעה שחקנים במקביל.