אתם מכירים את ההרגשה הזו, שפתאום הכל נהיה שחור, לא במציאות, אלא עמוק בפנים, בנפש? כשפתאום למרות שכל העולם נראה בדיוק כפי שהוא נראה עד עכשיו, הכל מכוסה ע"י מסך אפל, קשה ומדכא?
אם לא, רב אושרכם ומזלכם. אתם לא יודעים עד כמה הרווחתם מכך שלא זכיתם לחוות את החוויה הקשה הזו. לעומת זאת, אם אתם כן מכירים את ההרגשה הזו, אתם בטח תבינו איך אני הרגשתי בפעם הראשונה כשבטירונות שנשארתי שבת בבסיס. פתאום יכולתי להרגיש באופן מוחשי שהחתולה שלי לא לידי. יכולתי לטעום בפה את העובדה שאני לא אוכל את האוכל של אמא. הכי גרוע – יכולתי לחוש באופן החד ביותר את העבודה שהידיים שלי לא על המקלדת, שמול הפנים שלי אין מסך ושבאוזניים שלי אני לא שומע את הבאסים של הסאבוופר, אלא רק את הבאסה של הבסיס בשבת.
חרא. שייסה. Merde.
אני רוצה מחשב. אני רוצה לשחק.

מאז הטירונות הרגשתי את ההרגשה הזו עוד לא מעט פעמים – כשאתה מבלה עשר ימים במעצר, כנראה שלא מספקים לך שם לפ-טופ. כשאתה סוגר שלושים וחמש יום בבסיס, אלה שלושים וחמישה ימים שבהם אתה לא בבית, שלושים וחמישה ימים שבהם את לא משחק במחשב. שלושים וחמישה יום בלי ג'יי סי דנטון, בלי טוני הוק, בלי לארה קרופט ובלי אבירי הגל'סיה השחורה מהגיהנום, או משהו כזה.
התגעגתי. מאוד.
התחלתי לכתוב במשפטים מקוטעים. וקצרים. מאוד.
ככה זה, ידעתי את זה מראש – בצבא לא משחקים, בצבא עובדים. כל החברים שלי דיברו על זה: "כן, כנראה שאני אפסיק לשחק" או "טוב, אלה שלוש שנים בלי לשדרג את המחשב ובלי לקנות קונסולה חדשה" והכי גרוע: "יכול להיות שאני לא אקנה את Half-Life 2". נשארתי פעור פה. השתגעתם ?! כשאני לא אשחק? שאני אתנתק מהמחשב?! לא לקנות את Half-Life 2 ?!?!
כן הצבא זה מקום קשה. כ, הזמן עובר והמחשב חסר, חבר. אבל בכל זאת – בכאלה מצבי לחץ נמדדת האהבה. עוד לא נולד הרס"ר שיפריד אותי מהמחשב!

נאלצתי להשקיע הרבה מאמץ בהסתגלות למצב החדש. בהתחלה פשוט סבלתי מהזיות, שבהן העולם שסובב אותי הוא בעצם משחק מחשב. זה לא כל-כך מסובך, אם רק משקיעים בזה שניית מחשב. הרי בסופו של דבר, כל תהליך הטירונות מעוצב כמו משחק – עוברים שלבים (שבועות בטירונות) ובכל שלב מקבלים מהלכים חדשים (ירי בשכיבה, כריעה, עמידה, הסתערות, תרגילי חוליה וכדומה) ובסוף יש את סרט הסיום (טקס הסיום).
נו, ככה העברתי את הטירונות, אפוף באווירה סוריאליסטית למדיי. אז כבר ידעתי שהטירונות זה החלק הי חשוב – הטירונות אמורה להיות החלק הכי קשה בשירות הצבאי. אז הצלחתי לעבור את האסה של הטירונות בלי יותר מדי חלומות פאראנואידים שבם גייב ניוול וורן ספקטור מחכים לשבועות שבהם אני לא בבית כדי להוציא את כל החדשות החמות על Half-Life 2 ו- Deus Ex 2.

מאוחר יותר, הגעתי לשירות הסדיר עם תקווה ליציאות יותר טובות, מפקדים יותר נחמדים ואולי אפילו גישה לאיזה מחשב. לאחר התגלגלות במסדרונות החטיבה, הגעתי לתפקיד הנוכחי, תפקיד משמים למדי, אך עם גישה למחשב. אומנם זה רק מחשב צבאי, כך שאסור להתקין עליו משחקים, אך בכל זאת, האפשרות לשחק פריסל, סוליטייר ומדי פעם גם להדפיס דוחות על מצב ההתרעות בשטחים מאפשרת לי להעביר את הזמן בלי להתדרדר לקריז של התרחקות מהמחשב.

חוץ מזה, אחרי שגיליתי שלמרבה הפלא, למרות שאני ישן באוהל, עדיין יש לי גישה לשקעים חשמליים ולטלוויזיה שמישהו הביא מהבית, כנראה שגם אני אביא קצת ציוד אישי שיכלול כפי הנראה את הפלייסטיישן הישן שלי ומבחר משחקים.

אז המצב שלי לא כל-כך נורא. זה בעצם עיקר המסר שלי אליכם – למרות הכל, חיים, שורדים. הנפש של האדם מוצאת דרכים להתעלות על כל מהמורה ולהמשיך לחיות, למרות כל הקשיים. אתם תראו שאם רק תרצו מספיק, תוכלו להתגבר על כל מכשול ולהמשיך לספק את ההתמכרויות הלא בריכות שלכם, לא משנה מה יקרה.

כמה עצות לסיום, לאנשים שמתגייסים בזמן הקרוב:
דבר ראשון, הטירונות, כמו כל דבר בצבא, עוברת. בצבא הכל בנוי על פרק הזמן שאתם נמצאים בו ביחס לשירות הצבאי שלכם בכלל. ככל שאתם יותר זמן בצבא, המצב משתפר, לרוב. כך שאם המצב חמור, הדרך הכי פשוטה להתמודד היא לחכות.
דבר שני, אם אתם לא קרביים (ואל תשכחו: מחשב או לא מחשב, קרבי זה הכי, אחי) אתם תמיד יכולים לנסות לקבל שיבוץ קרוב לבית, או שיבוץ עם יציאות טובות.
דבר שלישי, בכל בסיס יש מחשב. אז גם אתם לא בתפקיד המקשר אתכם למחשב, אתם תמיד יכולים ליצור קשרים חברתיים עם האחראים מחשוב או הסמל מבצעים או כל בעל גישה אחר ודרכם להתחבר למחשב.
והכי חשוב – תהנו. עם הגישה הנכונה אתם תגלו שהזמן בין היציאות יכול לעבור מהר וכך לא תספיקו להתגעגע למחשב.

וזהו. אני עכשיו חי את חיי הצבא, מצליח להשאיר את ההתמכרות שלי בוערת, אם כי על אש קטנה. בנוסף לכך, אני אמשיך לכתוב לכם את הטור הזה, שעוסק בחיים ובעולם כפי שהם נראים דרך העיניים של אדם שנושם., מדבר וחי מחשבים ומשחקים. אני מקווה שתהנו, כי אם הגעתם עד לכאן והבנתם על מה אני מדבר, כנראה שגם לכם יש ביטים בוריד.