יום אחד הגיימר קם מהמושב שמול המחשב, מסתובב ושם לב לפרט מוזר בחדר שלו, מין חפץ בעל שימוש לא ידוע- הדלת. הוא מתקרב אל הדלת בחשד, נוגע בה קלות ונרתע במהירות. לאחר שהוא רחרח את הדלת וסימן את הטריטוריה שלו, הוא מבין שהדלת לא מהווה סכנה בשבילו. הוא לאט לאט מסובב את הידית, דוחף קלות את הדלת ומולו נגלה העולם החיצוני, האמיתי, במלוא תפארתו.
ליתר דיוק, הוא היה רואה אותו אם הוא לא היה מתמוטט מאפיסת אונים שנגרמה עקב 36 שעות משחק רצוף בקאונטר סטרייק.
אך לאחר שהגיימר חוזר להכרה, הוא מגיע להבנה מדהימה! היו מרחבים פתוחים עוד לפני אנריל! היה חופש פעולה גם לפני מורווינד!! לא רק בסימס אפשר לנהל חיים ארוכים ושלמים בלי לירות באף אחד!!!

לאחר שהגיימר סיים להתלהב משתי ההבנות הראשונות (ולהתאכזב קשות מהעובדה שההבנה השלישית היא פחות אפשרות ויותר המלצה חמה של רשויות החוק) הוא יצא לחקור את העולם החיצון ולגלות עד כמה החיקוי הזה דומה למקור, העולם במחשב. בפשטות, זה יהיה סיפור סטנדרטי של "בן פוגש מציאות, בן פוגש בת, בן מתאכזב ממציאות, בן מתאכזב מהחזה של בת, בן חוזר לשחק בטומב ריידר,. בן שוב מאושר."

דוגמה טובה וכאובה תהיה המפגש המרוכז הראשון שלי עם העולם החיצון ועם המציאות הקשה של החברה האנושית, בלי הריפוד של המחשב, הטלוויזיה והספרים. אני זוכר את זה במעורפל: זה היה בסוף כיתה ג', במחנה הקיץ הראשון של הצופים,יצאנו לחורשה אנונימית ביחד עם עוד כמה מאות ילדים בחאקי, קשרנו חבלים למוטות עץ, היינו צריכים לשיר שירי מוראל כדי לקבל את האוכל וביום לפני האחרון שאר בני השבט שלי חגגו את סוף המחנה ע"י זה שהם יישמו את מה שהם למדו במחנה. הם קשרו אותי לעץ.
אל תחשבו שהחלק האחרון מאוד הפריע לי. להיפך, מצאתי את הזמן עם העץ מאוד מרגיע. זה היה זמן לעבור על חיי ולחשוב עליהם לאורכם, לרוחבם ולעומקם. יותר מדויק יהיה להגיד שנרדמתי מרוב שיעמום. בעמידה.

כבר אז הגעתי להבנה שהכתיבה את חיי עד היום- כל דבר שאני חווה במציאות יהיה פחות מעניין ומרגש מהדרך שבה הייתי חווה בדיוק את אותו הדבר במשחק מחשב. יש לציין שזה היה תקף גם אם מעולם לא חוויתי חוויה דומה במשחק מחשב והייתי צריך להמציא את הסיטואציה בדימיוני הפרוע. הרי צריך לזכור שבזמנו, רוב משחקי המחשב עסקו בפעילויות ייחודיות למדי, כמו ריצה לצדדים, קפיצה וירייה באויבים שהורכבו מחמישה פיקסלים. בניגוד למשחקי מחשב מודרניים, שאם ניקח את הסימס כדוגמה, נגלה שזה משחק מחשב שהפך את ההליכה לשירותים כחוויה עם קאטרזיס.

למרות שבסופו של דבר, משחקי מחשב מתבססים על המציאות, או לפחות על החלקים של המציאות שנתנו השראה למציאויות אלטרנטיביות (לא, אין מימדים מקבילים אמיתיים) השורה התחתונה היא שהיצירתיות של האדם ניצחה את היצירתיות של הטבע. מאז, על כל חוויה מדהימה שאפשר לחוש באמת, אפשר לקרוא, או לשחק, או לדמיין חוויה הרבה יותר טובה, נחמדה, מעניינת ושלא דורשת הליכה של כמה שעות, בזבוז סכומי כסף או הזרקת חומרים נרקוטיים לגוף.

כתוצאה מכך, כשיצאתי לפגוש את העולם ומלואו, את כל נפלאות הבורא, גיליתי לצערי הרב שלהיות חמוש בחוויות מהעולם הוירטואלי והעולם הדימיוני לאו דווקא מעצים את החוויה- זה רק מקטין אותה.